כבר כמה שנים שרציתי ללמוד לגדל פטריות, אבל איכשהו זה תמיד היה נראה לי מסובך, כמו עולם בתוך עולם של הפטריות- אז קצת ויתרתי על זה, חשבתי אולי לקחת קורס, וקבוצת חברים רצתה להביא קורס כאן ליישוב, אבל אני חושבת שבסופו של דבר- סמכתי על הפטריות שאם הן רוצות שאלמד לגדל אותן- זה פשוט ייקרה.
והנה הגיעה ההזדמנות. בנובמבר האחרון בחור אלמוני בשם סהר לוי פרסם פוסט בפייסבוק, ובו הוא שואל אם יש מישהו בקהל שמעוניין ללקט איתו וללמוד יחד איתו ליקוט פטריות. כשראיתי את הפוסט הזה משהו קסם לי, אולי הרצון- שאני מתחברת אליו מאוד, אולי הפשטות שבבקשה, ואולי גם התמימות והישירות שבה הדברים נאמרו- אני מחפש מישהו ללקט איתו, יש מישהו כזה בסביבה?
מיד עניתי לו. כתבתי לו מי אני, שאני מדריכה סיורים וסדנאות, ומאוד אוהבת ללקט, ושבאופן ספציפי עונת הפטריות עוד לא התחילה, אבל אם הוא רוצה להמתין קצת, אשמח לצאת איתו יחד ללקט.
קצת פטפטנו (הייתה שיחה באמת קולחת!) והוא סיפר לי שהוא בעצמו מגדל פטריות בבית כבר תקופה, ועם הצלחות לא רעות בכלל. הוא סיפר לי שהוא למד כמעט לגמרי לבד- מקריאה וצפייה בסרטונים, ומהתייעצות בקבוצות שונות ברשת- וזה הדהים אותי ממש. לא העליתי על דעתי שאפשר ללמוד דבר מסובך כל כך בצורה פשוטה כל כך, בלי קורסים ובלי ללכת ללמוד ממומחים, או לעבוד בחוות. עם זאת, היה לי ברור שסהר הוא בחור מבריק, שמסוגל ללמד את עצמו תורות גדולות ומורכבות, מה שלא היה מאוד ברור לי (בלשון המעטה) לגבי עצמי...
אז סהר הציע הצעה: אני אלמד אותו ליקוט פטריות בשטח, והוא, בתמורה, ילמד אותי לגדל פטריות. אני חיבבתי את הרעיון הזה מאוד ומיד הסכמתי, והזמנתי אותו לבוא להשתתף בסדנא, לבקשתו. כאשר היה לי כמעט ברור, שאת הברטר הזה ככל הנראה לא אפדה, מהיכרות עם עצמי ועם שטף החיים שלי, לא באמת האמנתי שתהיה לי היוזמה להגיע למעמד הנכסף של ללמוד לגדל פטריות.
אבל רצה הגודל (או שמא- הפטריות) וחודשים ארוכים אחרי שסהר הגיע אלי לסדנא, הגעתי גם אני אל סהר ליום למידה. לא באמת ידעתי למה לצפות, ובעיקר הייתי מאוד מופתעת ממני וממנו שהדבר אכן יוצא לפועל...
אז הגעתי אל סהר בבוקר יום שני, עייפה מן הרגיל לעונה, עם צנצנות ודלי- כמו שהוא ביקש. לא באמת ידעתי מה הולך לקרות, רק ידעתי שאני עייפה וחסרת סבלנות מאוד, אבל לא כל יום יש הזדמנות ללמוד לגדל פטריות, אז החזקתי את עצמי מעל למפלס העצבים הרגיל בתנאים הנוכחיים. מה גם שסהר הוא מסוג האנשים שאפשר רק להעריץ, ובטח לא לכעוס מסיבות שפלות של עייפות וחוסר סבלנות. אז איכשהו הכעס התחלף בחיוך. התחלנו עם שעות על גבי שעות של המון דברים טכניים, ואיך נאמר... משעממים. הכנו יחד צלחות פטרי, ועיקרנו צנצנות, בישלנו דגנים, ועשינו חורים בכל מיני מקומות משונים והכנסנו פנימה את מה שסהר כינה "נשמים". כל זה קרה במטבח הבית של סהר, מה שדי הדהים אותי.
בין לבין סהר הכניס אותי לחדר שלו והראה לי את כל הצנצנות והצלחות פטרי שיש לו שנגועות בפטריות- זה היה הרגע הראשון שדי נגנבתי- בחדר שינה?!? יש לך כאלה כמויות של תפטירים ונבגים?? לא האמנתי שאפשר להחזיק כזו כמות של פטריות בבית, כמות כזו של תפטירים, שבבוא היום יגדלו ויוציאו גופי רבייה של פטריות מאכל. הרגשתי שאני נמצאת באיזה מעבדה סודית לגידול פטריות סודיות- רק ששום דבר מזה לא היה סודי, זה היה תחביב של סהר, שאיכשהו מהלך קסם על לא מעט אנשים בעולם.
המשכנו בכל העניינים הטכניים: סהר הסביר לי, שלפני שמגיעים לMoney time כדאי גם ללמוד את כל הדברים החשובים מסביב- איך מכינים את המצעים לזריעה, איך מעקרים ומנקים את כל סביבת העבודה כך שתהיה נכונה וטובה לפטריות, איך מתארגנים על כל הרקע הטכני כך שההדבקה עצמה של המצע בפטריות תהיה מיטבית. הוא הסביר לי, משהו שכבר הסבירו לי בעבר, וזה שהמכשול המרכזי בדרך לגידול פטריות מוצלח הוא זיהומים. לרוב, מה שיכשיל את מגדל הפטריות המתחיל (וגם המתקדם לפעמים) זו העובדה שנכנסו זיהומים לתוך המדיום בו הוא מגדל פטריות ולמעשה "גזלו" מהפטריות את המשאבים שהן צריכות על מנת לחיות ולשגשג, על כן, חשוב לשמור על סביבה נקייה ואף סטרילית בכל שלבי הגידול של הפטריות, ובמיוחד בשלבים הראשונים. ככל שהשלב ראשוני יותר, כך הצורך בסטריליות הוא קריטי יותר ובהתאמה- הזיהומים עלולים לפגוע יותר ולשבש את תהליך הגדילה של התפטיר. אז ניקינו וניקינו, ופיסטרנו, ועיקרנו, והשפרצנו מלא אלכוהול לחלל האוויר, עד שלא היה יותר מקום לחיידקים, בכלל, וגם אי אפשר היה ממש לנשום, למען האמת...
בסוף, אחרי שבמשך יום שלם אני משתדלת בכל כוחותי לא להירדם לסהר מול הפרצוף כשהוא מסביר לי כמה זמן צריך לבשל את גרגרי הדגן ואיך לייבש אותם כראוי, הגענו לבשר של היום- הדבקה של תפטירים על דגנים, והדבקה שלהם בדלי עם קש.
ופתאום- עירנות! סהר הראה לי איך הוא בונה מדברים שנמצאים ממש מתחת למיטה שלו מעבדה סטרילית מאולתרת- בה נעביר את התפטיר הראשוני למצעי הדגן וצלחות הפטרי עליהן עבדנו כל היום. ובפעם השניה או השלישית באותו היום- לא הצלחתי להאמין שאפשר לגדל פטריות בבית ממש מכלום. בשתיקה כמעט גמורה (כי ככה פול סטמטס אומר שצריך לעשות- כדי לא לפזר חיידקים באויר) ועם מסיכות על פנינו (בלי קשר לקורונה, שבחוץ שגשגה והשתוללה), וכפפות מנתחים על ידינו, ושוב ענני אלכוהול בלתי פוסקים בכל מקום, התחלנו להדביק מצעים. הייתה מעין חרדת קודש בחדר, שקשה מאוד לא להידבק בה- הרגשתי שאני עדה עכשיו לתהליך כמעט היסטורי, או אולי קדוש? שבו בזהירות ובאיזו שהיא תפילה אפילו, שנקרא לה תפילת הזיהומים, אנחנו מגדלים פטריות- ממש מגדלים פטריות. ואחרי יום של שיעמום מוחלט- זה היה לא פחות מפלאי. מי היה מאמין שעבודה בחדרון סטרילי עם אדי אלכוהול עבים באויר תרגיש כמו חוויה רוחנית כמעט... נון סנס מוחלט של חובבי פטריות....
לאחר השלב המרגש הזה עברנו לשלב מרגש אפילו יותר- וזה הדבקה של מצע הקש במצע של זרעים נגועים בפטריות. לאחר חרדת הקודש של עבודת המעבדה הסטרילית זה היה מין קתרזיס של סיפוק- שממש עושים, עם הידיים, ואפשר גם לדבר תוך כדי! הפרס האמיתי בשלב הדלי הוא שאפשר ממש לדמיין איך מכאן- מתוך הדלי הזה עוד יצאו יום אחד גופי רבייה נפלאים וטעימים!
עזבתי את סהר בחיבוקם ונשיקות ונסעתי הביתה. בנסיעה הקצרה שהייתה לי הביתה חשבתי לעצמי שהיה מאוד כיף, ומעניין, אבל כל הקטע הזה של סטריליות, מחשבה ושליטה, לא ממש מתאים לי, ובאופן כללי היה נחמד ללמוד, אבל נראה לי שאני דבקה בליקוט פטריות בשטח, ומשחררת את נושא הגידול לעת עתה. או הו, כמה שטעיתי...
הגעתי הביתה, מיקמתי את כל תוצרי היום- צנצנות עם דגנים זרועים, צלחות פטרי זרועות, ודלי של 18 ליטר ובו קש מעורבב עם דגנים זרועים, באיזו פינה של הבית. לא חשבתי שזה ממש יעניין אותי יותר. היה מאוחר בלילה כשהגעתי, אז הלכתי לישון במחשבה שאלה יקשטו לי את הבית תקופה, עד שאעביר אותם לבית אחר- לזבל, ככל הנראה.
בימים שאחרי זה התנהגתי כאחוזת דיבוק, מצאתי את עצמי בודקת בכל כמה שעות מה קורה עם התפטירים, מה קורה עם הדלי? ונדהמת, לראות כמה מהר התהליך הזה קורה, התחלתי לפתח קשר רגשי עם התפטרים, וכל כך התלהבתי ממה שאני רואה. בשלב הראשון, לא ממש הייתי בטוחה שמה שאני רואה זה מה שצריך לקרות, ושלחתי לסהר תמונות כדי לוודא איתו שאכן אנחנו על המסלול הנכון. זה היה מאוד מפתיע, שאני, שמתעסקת עם פטריות נון סטופ כבר כמה שנים, ומדריכה אנשים אחרים בנושא, לא באמת יודעת להגיד איך נראית התפתחות בריאה של תפטיר של פטריה, פשוט כי לא הייתי רגילה לראות את השלבים האלה בשטח, זו התבוננות ששמורה רק לאנשים שמגדלים בסביבה סטרילית.
לאחר כמה ימים של התבוננות ותחושת גאווה על התוצרים והפלאים שקורים לי בבית (כמובן שגם הזמנתי את כל השכונה והחברים לחזות בפלא), קרה רגע קשה מנשוא- הרגע שבו גיליתי את הזיהום הראשון באחת הצנצנות שלי. הרגשתי שנשבר לי הלב, רק רציתי למצוא דרך להציל את הצצנצנת, אבל סהר הסביר לי שזה אבוד, והצנצנת הזו ככל הנראה סיימה את תפקידה. למדתי את השיעור השני הכי חשוב בגידול פטריות- שלא משנה כמה עבדת מסודר, וכמה נקשרת לפטריה שאת מגדל, לפעמים היא לא תשרוד, וצריך לדעת לקחת את זה בקלות ולהמשיך הלאה. בשטח- השיעור הזה לא קיים, כי עד שרואים פטריה, היא כבר בשלב השגשוג והוצאת גופי הרבייה שלה, כך שאין צורך בפרידה מתפטירים שלא הצליחו לשרוד.
הדלי עם הקש רק הפך ללבן יותר ויותר- התפטיר התפשט בו והיה בריא ושמח, והצנצנות הפכו ללבנות יותר ויותר ואני צפיתי בתהליך הזה בפליאה מוחלטת, והחלטתי שאני רוצה להצליח גם בעצמי. אז הלכתי להביא דליים נוספים מהחומוסיה שבכפר השכן, וביקשתי קש מפינת החי, שאלתי את השכן אם אפשר לשאול את המקדחה שלו, ואפילו ביקשתי מחבר שמבין הרבה בסטריליזציה שיבוא ויפקח עלי בזמן שאני זורעת פטריות בצנצנות. והתחלתי בתהליך- שמי יודע מתי יסתיים. אבל אתמול- אתמול קרה הדבר האמיתי, לו חיכינו- אחרי חודש וחצי של המתנה התחילו לצאת פטריות- גופי רבייה מהדלי שזרעתי- וזה, זה כבר נס גלוי. אבל מה יש לי להשתפך ולספר על הרגשות האימהיים שפורצים בכל פעם שאני מתבוננת בדלי הזה... תראו בעצמם!
אין סוף למה שעולם הפטריות יכול להציע לנו, אני לא מפסיקה להתפלא גם בעצמי, מכמות ההפתעות שהממלכה הזו מכינה לכולנו, וגם לי, שלכאורה מכירה אותה היטב, היא כנראה מתכננת עוד שלל ניסים. אז בחודש האחרון, חוויתי עוד אחד מהם... ומה יקרה בהמשך??
אני רק בשלבי ההתנסות הראשונים שלי בגידול פטריות, אבל אם מי מכם שקרא את הכתבה הזו מרגיש שכפות ידיו מדגדגות והוא רוצה להתנסות בעצמו, דברו איתי או עם סהר! אולי נוכל לסייע ולהכווין.
יאללה, אני הולכת לקצור את הפטריות ולשים אותן על המחבת.
בתיאבון!
מיא
וכמובן, תודה ענקית לסהר לוי, שבלעדיו הפלא הזה היה נשאר בגדר מסתורין פואטי בחיי.