כאשר מטיילים בעולם בעקבות הפטריות ניתן להבחין באופן מאוד מובהק שהתרבויות מתחלקות לשתיים- תרבות חובבת פטריות- מיקופילית, ותרבות מפחדת פטריות- מיקופובית.
מהי מיקופיליה? לא מסובך להבין. מדובר באהבה לפטריות. אהבה שבאה לידי ביטוי גם בעניין אבל בעיקר במשיכה אליהן, ובאימוץ שלהן בתפריט ובאורח החיים.
אם כן, מהי מיקופוביה ומדוע היא קיימת? בדקתי ברשת, ותראו מה מצאתי באינציקלופדיית הפוביות (כן, מסתבר שיש כזו):
"מיקופוביה" (מלטינית myco= פטריה) הוא הפחד מפני פטריות. הגורם השכיח ביותר למיקופוביה הוא שפטריות עלולות להיות רעילות אם הן נצרכות למאכל. אנשים החוששים מפטריות ימנעו מאכילת פטריות כמו גם לא יגעו בפטריות. אכילה או אפילו נגיעה בפטריות תביא לתסמינים כמו הזעה, בכי, צעקות, טמפרטורות גוף גבוהות וקצב לב גבוה. יש אנשים שעשויים ללקות בפחד הזה ממשחק הווידיאו הפופולרי "סופר מריו".(https://phobia.wikia.org/wiki/Mycophobia)
סופר מריו...?? ברצינות?? טוב, נניח...
לצערנו, ישראל היא דוגמא מצוינת לתרבות מפחדת פטריות- בארץ, ללקט פטריות משול לסוג של התאבדות. ליקוט פטריות הינו צלילה לתוך מרחב מסוכן ולא נודע, שעדיף להימנע ממנו. זה דבר שאנחנו מדריכי הליקוט מנסים מעט לפוגג בעבודה שלנו. המצב הזה של מיקופוביה תרבותית מאוד נוכח באופן כללי בתרבויות המערב, ואני באופן אישי פגשתי אותו בצורה מובהקת בין השאר גם בקנדה, באלסקה ובהודו (שיוצאת דופן מאוד מבחינת חלוקת מזרח מערב).
מבין כל הארצות בהן טיילתי התרבויות שהכי אוהבות פטריות אלה תרבויות מזרח אירופה בהן ליקוט פטריות הוא פשוט חלק מהחיים, ועושה רושם שאף אחד כאן לא ממש חושש מהממלכה הזו.
בבולגריה, לדוגמא, ניתן להרגיש את זה באופן כמעט יומיומי, הנה כמה דוגמאות:
דוכנים למכירה: כבר בנסיעה משדה התעופה אל הכפר אתה יכול לראות דוכנים לממכר בצידי הדרך (לרוב זה יהיה רק שנטרלים ופורצ'יני), לאחר בחינה קצרה של התוצרת בדוכנים האלה שמתי לב שהפטריות שמוכרים שם הן באיכות מאוד מאוד נמוכה, מאוד מתולעות ודי מצ'וקמקות, אבל נראה שעוברי האורח קונים את הפטריות הללו בשמחה. בדוכנים הם גם מחלקים את הפטריות לפי רמות איכות, והמחיר- בהתאם.
במסעדות: בכל מסעדה שמכבדת את עצמה ורואה את עצמה כאותנטית ומקומית תהיה לפחות מנה אחת המכילה פטריות יער- בין אם זה מעורבב בגוואץ' (מנה בולגרית מסורתית שהם מאוד גאים בה) ובין אם זה יהיה פשוט פטריות שנטרל מטוגנות בחמאה. מבחינתם- אין מצב להשמיט את פטריות היער מהתפריט העשיר של המסעדה.
בסופר: בכל סופר גדול יש פינה יפה שמכבדת את הפטריות. חלקן יהיו פטריות מתורבתות אבל ברוב המקומות גם יהיו פטריות בר מלוקטות שנמכרות במחיר גבוה בהרבה מהמחיר של דוכני הדרכים. לרוב פטריות השנטרל יהיו טריות, והפורצ'יני מיובשות (כנראה מכיוון שזמן המדף שלהן קצר יותר).
כאשר יוצאים ליער: כאן מתחילה החוויה האמיתית…! בבולגריה מאוד נפוץ לפגוש מקומיים מלקטים פטריות. לרוב אלה יהיו לקטים שמוכרים את הפטריות לאחר מכן בדוכני דרכים, ובדרך כלל אני פוגשת אותם כשהם נוהגים בג'יפים שלהם (שדרך אגב, מפוצצים בפטריות על כל המושבים ובבגאז')- הלקטים האלה בדרך כלל עסוקים בליקוט של פטריות שיש להן שוק בלבד ולא בפטריות אחרות. לא פעם הם גם נעצרים לידי ואומרים לי שהפטריות שאני מלקטת הן לא טובות (אפילו על פטריות שממש לא שנויות במחלוקת כמו נטופה ערבה) מזה אני יכולה להסיק שהעניין והידע שלהם בפטריות בפועל הוא די מצומצם ועיקר עניינם הוא בפטריות שאפשר למכור…
לעתים ניתן גם למצוא לקטים של ממש בשטח- כאלה שמלקטים כל מיני פטריות מעניינות. הם יהיו מקור ידע מאוד מרכזי בשבילי- כי מהצצה אחת בסל שלהם אני יכולה ללמוד המון לגבי המגוון הגדול של מיני הפטריות הראויות למאכל ביער. בשבוע שעבר יצאתי לטיול בהרים שבחלקו שילב גם הליכה ביערות. ממש בתפר שבין האיזור האלפיני ליער פגשתי זוג בולגרים- בחור ובחורה, שהיה נראה שהם באיזושהי תחרות עם עצמם. עצרתי אותם ושאלתי מה הם עושים (כבר שיערתי מה התשובה), והם הראו לי שקית מלאה בפטריות ממינים שונים. התפלאתי למצוא באותה השקית, בנוסף לפטריות המוכרות והנפוצות פה, גם חריפית ורודת רגל (בארץ יש כאלה שנוהגים להחמיץ אותה), ושני מינים שונים של קמרונית (יש להם כאן ארבעה!), זו הייתה ממש בשורה בשבילי, כי עד לאותו רגע כל המקומיים אמרו לי שלא ניתן לאכול את החריפיות והקמרוניות. עוד היו להם בשקית מינים שונים של גושיות ולא רק פורצ'יני, שהם טענו שמאוד טובות וטעימות. פגשתי אותם כאן בהרי הרילה, והם סיפרו לי שהם בכלל מאיזור החוף של בולגריה ושגם הוא ממש שורץ פטריות, אבל בעיקר בעונת האביב.
צוענים- כנ"ל הלקטים עם הג'יפ- לרוב הצוענים ילקטו את המינים שניתן למכור אחר כך, אך ההבדל המשמעותי בינם לבין לקטי הג'יפ הוא שהם ממש חיים ביער! הם מקימים מחנות קטנים לכל המשפחה (מין זולה משודרגת כזו…) וזה מחנה היציאה שלהם החוצה ליער לליקוט.
המקומיים בכפר: כאשר חוזרים עם השלל של הפטריות ושואלים את המקומיים (מארחים, או סתם עוברי אורח) מה יש לנו בסלסילה, לרוב הם ידעו להגיד מה אכיל ומה רעיל. כאן זה ידע מאוד מאוד ממוצע ושימושי, ומכיוון שכך כולם יודעים אותו. יש בדיחה בולגרית שכל הזמן חוזרת על עצמה כאן והיא שידוע שאת כל הפטריות של בולגריה אפשר לאכול. אבל את חלקן אפשר לאכול רק פעם אחת… (אני יודעת, גם בארץ שמעתי את הבדיחה הזו, אבל כאן ממש כולם מספרים את אותה הבדיחה…!).
אני נוהגת לעבור כאן במסעדה של חבר במרכז הכפר בכל פעם שאני חוזרת מהיער ולאשר מולו מה הם מיני הפטריות שנמצאים מולי. מעבר לכך כל יום ליקוט מסתיים בעבודה מול מגדיר הפטריות הבולגרי המצוין שנותן המון המון אינפורמציה שימושית.
לסיכום, בולגריה היא גן עדן לחובבי פטריות, והחלק הכי טוב הוא שהדרך המרכזית כאן לאסוף מידע היא פשוט להיות בשטח- גן עדן, כבר אמרנו?
ואם בא לכם להרחיב בנושא, ולחוות את החוויה בעצמכם, מוזמנים להצטרף לאחד מטיולי הליקוט המודרכים שלנו בבולגריה.
להתראות ביער!
מיא