top of page

על שמירת פטריות ארצנו ואהבה לסוכריות

עודכן: 20 באפר׳ 2020

הפטריות- כמו כל אורגניזם אחר בסביבתנו מושפע מפעילות אנושית. אבל מה לי ולנושא הגדול הזה?


ממלכת הפטריות היא ממלכה גדולה, מסקרנת ומורכבת. בנקודה שבה אנחנו נמצאים אנחנו עוד רק בתחילת הדרך להיכרות עם התמורות שיש להן לאנושות ועם הכוחות שיש להן כדי להציל את העולם.

וכמו בכל דילמת שמירת טבע- גם מולן אנחנו עומדים בשאלה גדולה ומכריעה- מה היא הדרך הנכונה לשמור עליהן כמשאב וכנכס.



קמרונית אדמדמה- אמנם נמצאה ממש ליד הבית, אך נדירה בארצנו

כהרגלי בקודש, הדרך להתמודד עם השאלה הזו מתחילה בסיפור אישי


אני את דרכי בעולם הטבע התחלתי בתור מדריכת טיולים בבית ספר שדה עין גדי בחברה להגנת הטבע.

במשך שנים עבדתי והתפתחתי בגופים הירוקים כאשר הנושא המרכזי שלמדתי ועמלתי להבנתו היה נושא שמירת הטבע. כיצד אנחנו- המין האנושי משפיעים על הסביבה שבה אנחנו חיים. כיצד אנחנו מבינים את המערכת האקולוגית טוב יותר, לומדים אותה, מתאהבים בה, ודרך כך עוסקים בשימורה.


בתוך התחום הזה יש המון אינפורמציה, ומיותר לציין שגם הרבה כוחות והרבה פוליטיקה- הגורמים האלה רק יצרו לי דלק להעמקת ההבנה שלי ולמידת הנושא. בהמשך הדרך, כשכבר הספקתי ללמוד דבר או שניים גם משטחי העבודה שלי וגם באקדמיה במסגרות לימודים כאלו ואחרות הגעתי למסקנה שבסוף כל למידה חייבת להגיע גם עשייה, והאקטיביזם הוא חלק משמעותי מההתעסקות בנושא.

כך את שנותי היצרניות העברתי בעידוד אוכלוסיות שונות ובהן גם הרשויות בארצנו להטמעה ואימוץ תכניות לימודיות כאלו ואחרות אשר ראשית- לא מתעלמות מהנדבך של שמירת הטבע בחיינו ושנית- מגבשות עמדה. עמדה אמיתית וחשובה בנוגע לשמירת טבע אשר בתורה תביא לאקטיביזם- עשייה בתחום.


שנטרל ביערות ההימלאיה. את חדוות המציאה אין להחליף בשום תחושה אחרת

לפני כשלוש שנים התאהבתי בפטריות. לא דרך האקדמיה, ולא דרך עבודה בתחום. אלא כמו כל אהבת אמת- התאהבתי בשטח, ובמה שיש לו להציע לי

מאז רגע הגילוי כל ענייני היה בלמידת הפטריות- ובעיקר בשטח. כאשר נגמרה עונת הפטריות בארץ לא היססתי לעבור יחד עם עונת הפטריות לאיזורים בהם הן נמצאות ולהמשיך ללמוד אותן, ללא הפסקה. תוך כדי הדרך גם פגשתי דמויות כאלה ואחרות שהתעסקו בנושאים שונים, ובדרך גם פגשתי דמויות שעסקו בדילמה אשר הייתה בלבי מאז ומתמיד- שמירת טבע.


ועכשיו לקונפליקט- וזה יהיה רגע של וידוי- אני כל כך אוהבת פטריות. אני כל כך אוהבת לצאת לשטח ולפגוש אותן, אין כמוני מתרגשת מהליכה ארוכה ביער זר, ובסופה- מציאה של מקבץ אדיר של פטריות, מה טוב אם הן פטריות מאכל שיכולות לשמש אותי גם מחוץ ליער. אני מתרגשת ממציאה של כמות גדולה של פטריות מאכל, זה מעורר בי את היצרים הכי שורשיים שלי, ותחושת האדרנלין והנצחון שאני חשה כאשר אני פוגשת בסיטואציה כזו הן בלתי ניתנות לשיעור. אולי זה מתכתב עם כל מיני אינסטינקטים של ציד, אולי גם עם הבנות מעמיקות על כך שהשפע נמצא ממש בהישג ידי, ואולי זה סתם בגלל שאני מחפשת כל כך הרבה- ואז רגע המציאה הוא ממש חגיגה.


נטופות ערבות בתחילת מרץ. קרדיט צילום לאחד והיחיד- יניב סגל

אז מה לזה ושמירת טבע? במילה אחת- המון

לאורך הדרך, ובגלל האוריינטציה שממנה אני באה פגשתי גם את ההתנגשות- בין הרצון שלי ללקט וכמה שיותר, לבין הרצון המוסרי לשמור על מה שנמצא מסביבי. גם מתוך מודעות עמוקה להרמוניה ביני לבין הטבע, וגם מתוך רצון מאוד נמוך- שלא ייגמר. פגשתי מורה מדהים בשם פול סטמטס בשלב די מוקדם של הלמידה שלי שסיפר לי שהפטריות נמצאות בסכנה עולמית, ובעיקר בגלל הנוכחות של האדם בסביבה האקולוגית. הוא סיפר לי על בירוא יערות, ועל כך שהכריתה המאסיבית של עצים מחסלת יחד איתה אוכלוסיות שלמות של פטריות ושיש מינים שכבר ממש נעלמים מהעין ולא ניתן למצוא אותם יותר, הוא סיפר לי על ליקוט יתר- ועל כמה שהסוגיה הזו מורכבת, ועל כמה שקשה לחקור אותה. הוא סיפר לי דברים שכבר יכולתי לשער בעצמי- שהבנייה המואצת- כבישים, בתים ואספלט באופן כללי יוצרים נזק משמעותי לרצף של התפטירים וסיפר וסיפר וסיפר… והאמת? שלי היה לא קל לשמוע את זה, כי עד לאותה הנקודה היה לי קל יותר להתעלם מהעובדה שיש מצב שמשהו כאן נמצא בסכנה- בסך הכל רציתי ללקט פטריות ולהמשיך וליהנות מהקסם.